פסק-דין בתיק ע"ש 3087/04

המחלוקת

1.       לפני ערעור על ועדת הערעורים הפועלת לפי חוק שירות הקבע בצה"ל (גמלאות) [נוסח משולב] התשמ"ה-1985 (להלן - "החוק"), שדחתה ערעור המערערת כנגד החלטת המשיב לפיה אין המערערת זכאית לקבלת קיצבה לפי החוק.

2.       ואלו העובדות העומדות ברקע הערעור:

          במהלך שרות הקבע של המערערת ארעה לה תאונת דרכים קשה שבעקבותיה הוכרה כנכת צה"ל. בסוף שנת 1980 נמסר למערערת על ידי ראש ענף שכר וגמלאות בצה"ל כי תהא זכאית לפנסיה מצה"ל לכשתפרוש בתחום התחייבותה לשרות הקבע, ברם, לאחר פרישת המערערת ב- 1981 הודע לה כי המידע האמור שגוי, וכי בהתאם להוראת החוק אין היא זכאית לגמלאות, שכן לא "פוטרה" מצה"ל עקב נכותה. המערערת פנתה בערר לוועדת הערר לפי החוק. ב- 1986 דחתה הוועדה האמורה את הערעור, בציינה שהמערערת לא פוטרה מצה"ל אלא השתחררה מרצונה, ובהוסיפה שאפילו היתה מפוטרת כאמור לא היתה זכאית לקצבת פרישה אלא אם היו הפיטורין מחמת נכותה.

          תביעה נזיקית שהגישה המערערת נגד משרד הבטחון בגין הנזקים שגרם לה המצג המטעה האמור (בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ת"א 1952/98), נדחתה לאחר שבית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי המערערת לא הוכיחה הסתמכות על הייעוץ המוטעה שקיבלה, במובן זה שאילולא אותו יעוץ מוטעה היתה פועלת אחרת וכן מהטעם שהמערערת לא הוכיחה שלו היתה פועלת אחרת היתה משיגה לעצמה את הזכויות הנטענות.

          בית המשפט העליון דחה ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי.

3.       בעוד הערעור תלוי ועומד בבית המשפט העליון, פנתה המערערת שוב לצה"ל בדרישה לקצבה, בעקבות מידע שהגיע אליה אז, לפיו נכי צה"ל אשר שירתו תקופה קצרה בשירות קבע והשתחררו בלא שזכו להכרה כגמלאים על פי החוק הוכרו כגמלאי צה"ל רטרואקטיבית. בתגובה קיבלה הודעה מרמ"ד גמלאות בצה"ל לפיו זכאית היא להיות מוכרת כגמלאית צה"ל מיום שחרורה (להלן - "ההחלטה המזכה"), ואולם, ההחלטה המזכה בוטלה בהודעה מאוחרת יותר של הממונה על תשלום הגמלאות. על החלטה מבטלת זו השיגה המערערת בפני ועדת הערעורים.

החלטת הוועדה

4.       הוועדה לא מצאה פגם בהחלטה המבטלת, ונשענה, בין השאר, על סעיף 50 לחוק הקובע כי הממונה רשאי להחליט החלטה חדשה בכל עניין אם התגלה, על סמך ראיות חדשות שלא היו לפניו בעת שנתן את ההחלטה הקודמת, כי אותה החלטה בטעות יסודה. הוועדה גם קבעה כי המשיב רשאי, כטענתו, לתמוך יתדותיו לענין הביטול בהוראת סעיף 15 לחוק הפרשנות. הוועדה הוסיפה כי ההחלטה המזכה ניתנה תוך התעלמות מקיומו של פסק דין חלוט שקבע כי אין המערערת עומדת בתנאים המזכים בקצבת פרישה, וגם ניתנה בהתבסס על נתון יסודי שגוי, לפיו פוטרה המערערת מהשרות.

          הוועדה גם דחתה טענת המערערת, לפיה בביטול ההחלטה המזכה חרג המשיב באופן קיצוני ממתחם הסבירות, ובנוסף דחתה את טענת ההפליה של המערערת שבגדרה טענה המערערת לקיומה של מדיניות, לפיה רשויות הצבא מוציאות משרתי קבע לגמלאות, וזאת בצעד יזום על ידן (פיטורין), הגם שהצבא רוצה בהמשך שירותם, על מנת להקנות לאותם משרתים זכויות פנסיה. מדיניות נטענת זו מונחת ביסוד טענת המערערת לפני הוועדה ולפני, לפיה הגישה שננקטה כלפיה היא בגדר אפלייתה לרעה.

          טענת ההפליה נדחתה על ידי הוועדה, לאחר שקבעה, בין השאר,  כי גם אם נכונות טענות המערערת בדבר הנוהג הנטען על ידה לעניין הפיטורין, עדיין לא עלה בידה להראות כי היא עומדת בתנאי הקבוע בסעיף 10(א)(2) לחוק, לפיו הסתיים שירותה "מחמת נכותה", וזאת לאור קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה המערערת יכולה היתה להמשיך ולשרת בתפקיד אותה מילאה חרף נכותה.

בנוסף קבעה הוועדה כי לא הוכח לפניה שאנשי קבע שהיו מצויים במצב דומה לזה של המערערת הוכרו כזכאים לקצבה, וכי בשתי העדויות שהובאו לצורך זה לפניה (עדות אל"מ מיקי חקלאי ועדות עו"ד אהרון לוי), לא היה כדי לסייע למערערת. זאת, מאחר שאיש מהעדים לא הפנה למקרים שבהם אושרה זכאות לקצבה למרות העדר זיקה בפועל בין הנכות לבין סיום התפקיד. כלומר, אין עדות לכך שמקרים כדוגמת זו של המערערת אכן הגיעו בפועל אל וועדת הפיטורין וזו אישרה אותם. הוועדה קבעה:

"כל שעולה מעדויות אלו הוא שאילו היה מובא בפני הוועדה מקרה מסוג זה, הרי שלאור גישתה המקלה היא  היתה ככל הנראה מאשרת קבלת קצבה, אלא שבכך לא די כדי לבסס טענת הפליה. נדרש היה להראות כי המערערת הופלתה לרעה כלפי אחרים בעלי נתונים רלבנטיים דומים לשלה, כלומר אנשי קבע נכים שאושרה להם קצבה למרות שסיימו את שירותם שלא מפאת נכותם".

(להלן הסיפא של קטע זה: השאלה שהציגה הוועדה).

הוועדה הטעימה בהמשך דבריה כי המערערת לא עמדה בנטל הוכחת התשתית המתאימה לטענת ההפליה, והפנתה בהקשר זה גם לתצהיר רס"ן איריס דנן, רמ"ד גמלאות בשנים 1995-2000, ממנו עלה כי הנראה לא הגיעו לוועדת הפיטורין מקרים כדוגמת זה של המערערת.

עוד ציינה הוועדה, שאין בידי המערערת לבסס טענת הפליה על בסיס מקרה אחד של העד אבי פרץ, בו מדובר במקרה שונה מזה של המערערת, מאחר שפרץ נאלץ לשנות את מסלול שירותו בעקבות פציעתו.

הוועדה הוסיפה כי אף אם היתה מוכחת הפליה, לא היה בה להועיל למערערת, כעולה מבג"צ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר, פ"ד מו(1), 191, 202-205, היות וקביעת זכאותה לקצבה עומדת בניגוד להוראת החוק המחייב קשר בין הנכות לבין סיום השרות.

הערעור

5.       חלק גדול מנימוקי הערעור מוקדשים לקביעות העובדתיות של הוועדה. המשיב טען כי מטעם זה יש לדחות את הערעור על הסף, מאחר שהערעור לבית משפט זה מוגבל לפי סעיף 49א לחוק לשאלה משפטית בלבד. בא כוח המערערת השיב על כך, בטיעונו בעל פה, באומרו כי ערעורו מיוסד על שתי טענות משפטיות: האחת, טענה הנוגעת לגישתה המוטעית של הוועדה בעניין נטל ההוכחה, ולפיה במצב הראיות שעמד לפני הוועדה, היה עליה להסיק מסקנה מכך שהמשיב לא הביא ראיה הסותרת ראיות המערערת (ולו מקרה אחד), אף כי הידע מצוי ברשותו. הטענה השניה נוגעת לשאלה שהציגה הוועדה (ושהוצגה לעיל בלשון הוועדה). בא-כח המערערת מתאר את השאלה שהציגה הוועדה כשגויה, מאחר שלשיטתו היה על הוועדה לקבוע, חלף אותה שאלה, כי "נדרש היה להראות כי המערערת הופלתה לרעה כלפי אחרים בעלי נתונים רלבנטיים דומים לשאלה, כלומר אנשי קבע נכים שאושרה להם קצבה למרות שסיימו את שירותם מפאת נכותם אך לא הובאו בפני וועדת הפיטורין ולכן התפטרו ולא פוטרו". ב"כ המערערת מוסיף כי, אילו נדרשה הוועדה לשאלה המשפטית הנכונה, כפי זו שהציג, היתה קובעת כי בעובדה שהמערערת "התפטרה" ולא "פוטרה" אין כדי לאבחן בינה לבין עמיתיה, זאת לאור קביעתה (שהובאה לעיל בלשון הוועדה), לפיה עולה מהראיות, שהגישה המקלה של וועדת הפיטורין היתה מביאה לאישור קצבה למערערת וגם מאחר שהוכח, כדברי בא-כח המערערת, שצה"ל נוקט במדיניות לפיה הוא "מפטר מתפטרים כדי לזכותם בגימלאות ו/או במענק פרישה לפי החוק, כאשר הגיעו לגיל 40 או שהחלטתם לסיים את שירותם נובעת מנכותם".